לא ידעתי איך הלידה שלי הולכת להיות.
קיוויתי ללדת בלי אפידורל. קיוויתי לא להגיע לקיסרי חירום כי קרובת משפחה שלי עברה את זה וידעתי שהתאוששות קשה. המציאות הייתה "קצת "שונה..
התינוקת שלנו הייתה מאוד גדולה ולא ממש רצתה לצאת.. הייתה לי ירידת מים באמצע הלילה , יום לפני הזירוז. הקאתי כל הדרך אל הבית חולים, על עצמי, באוטו, בכניסה למיון יולדות. הכאבים שהרגשתי היו מטורפים וביקשתי אפידורל ברגע שנכנסתי לבית חולים.. אבל לא נתנו לי. העלו אותי למיטה לעשות מוניטור ושאלתי אם אפשר ללדת על המיטה הזאת כי ממש לא הייתה לי כוונה לרדת ממנה או ללכת לשום מקום. כאב לי כמו שלא כאב לי בחיים. הלידה התקדמה ממש מהר. יותר מידיי מהר.
כשהגיע המרדים לבדוק אותי, הוציאו את בעלי. אני זוכרת שאמרו שיש האטות בדופק של התינוקת. ניסו לסובב אותי, להשכיב אותי על צד מסוים וכלום לא עזר. ברקע שמעתי את המיילדת מזמינה מנות דם ומכניסה את בעלי לחדר.
אמרו לו שאנחנו הולכים לקיסרי חירום. התינוקת הפסיקה לנשום. כמה שניות לאחר מכן אני שומעת שכורזים לכל הרופאים להגיע לחדר שלי. אני זוכרת שעמדו מעלי רופא מרדים, רופא נשים, אחות מיילדת, רופא ילדים. אני במצב של חצי הכרה, מכונסת בתוך עצמי וחושבת שייגמר כבר הכאב הזה. והוא לא נגמר. לא היו הפסקות כמו שסיפרו לי. פשוט כאב לי כל הזמן. אני לא מסוגלת באמת לחשוב על שום דבר אחר חוץ מזה. צרחתי את נשמתי. ממש לא חשבתי או האמנתי שאני אהיה מהצורחות.. מסתבר שכן.
אני בפתיחה 8, בלי אפידורל, בלי דולה, עם מסכת חמצן, מוניטור פנימי, כמה עירויים, רופאים שעומדים מעלי, לא זוכרת כמה ידיים בדקו אותי ואני לא מסוגלת לעשות כלום, לא מסוגלת להתמודד עם הכאבים האלה. פשוט סגרתי את העיניים. לא יכלתי להתמודד עם כל מה שקורה סביבי.
מישהו מהצוות דחף לי עט ליד וטופס ויתור באמצע כל הבלאגן ואני פשוט עשיתי קו. הדבר הבא שאני זוכרת זה שלוקחים אותי לחדר ניתוח. המיילדת נותנת לי יד ואני מסתכלת על המנורות של הבית חולים חולפות לי במהירות מעל הראש ומרגישה כמו בסצנה הזויה מסרט רע. כמו חוויה חוץ גופית, שלא הבנתי איך אני קשורה אליה ושוב כל מה שעובר לי בראש- למה הכאב הזה לא מפסיק???
מגיעים לחדר ניתוח, וקושרים לי את הידיים. דווקא על זה ידעתי מראש. כולם מתחילים לעבוד סביבי תוך שניה. אנחנו בניתוח קיסרי חירום, הבת שלי לא נושמת בתוכי. אף אחד לא מדבר איתי, כולם עסוקים בצדק, בלהוציא אותה ואני שואלת את המרדים כל הזמן , מתי אתה מרדים אותי? רק רציתי לישון, לא להרגיש. אני מבינה בדיעבד שלא באמת היה זמן או רצון לאף אחד לדבר איתי. התינוקת שלי הייתה בסכנה מידית ואמתית והצוות הרפואי קיבל את כל ההחלטות הנכונות על מנת להוציא אותה כמה שיותר מהר ובשלום.
הם הצילו את התינוקת שלי. היא נולדה כחולה לגמרי, אפגר 5.היא נולדת לא נושמת. לא הייתה כאן שום אופציה אחרת עבורה או עבורי.
אני מתעוררת לבד בחדר התאוששות. זה מרגיש כמו להתעורר משינה מאוד עמוקה. אני מנסה להבין איפה אני, היה לי קר מאוד וכאב לי מאוד , נתנו לי עוד מורפיום והאח שהיה בחדר התאוששות שם לי מפוח חימום מתחת לשמיכה. לא שאלתי אותו איפה התינוקת שלי. נרדמתי והתעוררתי פעמיים ואז בעלי ואמא שלי הגיעו. הם הלכו קודם לראות את התינוקת ולצלם אותה ואז הם חיפשו אותי. הם מראים לי את התמונות של התינוקת. אני עדיין אפופה בקושי מצליחה לפתוח ולפקס את העיניים ומבקשת לראות את התמונות שוב ושוב. ששאלתי אותם כל הזמן - איך היא?
אחרי ההתאוששות מעלים למחלקה. אני זוכרת את הרגע שהביאו לי את התינוקת שלי. פעם ראשונה שאני רואה אותה!! שמו אותה עלי והרגשתי אושר גדול!!
אחרי הניתוח לא הצלחתי לזוז או לרדת מהמיטה. בפעמים הראשונות שניסיתי לרדת מהמיטה הרגשתי שאני מתעלפת כתוצאה מהאיבוד דם. אני בקושי הולכת, אני רבע בן אדם, אבל היה לי חשוב מאוד ללכת ולהניק את התינוקת שלי. הייתי סביבה כמה שנתנו לי. כמה שיכלתי.
הפריע לי מאוד שאף רופא לא הסביר לי מה קרה לי. למה קרו הדברים שקרו, למה הם בחרו בקיסרי חירום, מה קרה לגוף שלי שהביא אותי לשם. הפריע לי שלא הסבירו לי מהן תופעות הלוואי של ניתוח קיסרי (כאבים בכתפיים למשל) או כמה זמן תהיה תקופת ההתאוששות שלי. בדיעבד ביררתי, שאלתי, קראתי והבנתי שהייתה לי דלקת חמורה ברחם. הגוף שלי פשוט ניסה לפלוט את התינוקת החוצה. וזה מה שגרם למהירות שהלידה התקדמה, לכאבים, למצוקה, לניתוח.
עברה שנה מאז הלידה ואני עדיין מאשימה את עצמי שלא ניסיתי להתמודד יותר טוב עם הכאב.
אני מאשימה את עצמי שהתעסקתי במהלך הלידה בכאב שלי ולא בתינוקת שלי.
מבאס אותי שלא הצלחתי ללדת לידה רגילה. שלא ראיתי את התינוקת שלי יוצאת ממני.
אני מאשימה את עצמי שלא הצלחתי להתמודד עם הכאב והכנסתי את התינוקת למצוקה.
אני רוצה להאמין שהלידה הבאה תהיה אחרת שונה.
אני מקווה.
מיכל צרפתי מאמנת אישית לנשים.
www.living-max.com
